נכתב ע"י: שרון חן in לא מתוייג on
מאי 10, 2010
הפחד מלקבל תגובות שליליות הוא אחד המחסומים העיקריים המונעים את כניסתם של חברות מסחריות אל המדיה החברתית, " למה להכנס לזירה שבה עלולים לכתוב עלינו דברים שליליים?" זו שאלה שחוזרת על עצמה כמעט בכל דיון על מדיה חברתית שיצא לי להשתתף בו. החשש ברור ולגיטימי אך העובדה שחברה איננה פעילה ברשתות חברתיות לא תמנע מלקוח מלהזכיר אותה בהבט החיובי או השלילי.
את ההכרות שלכם עם מועמדים פוטנציאלים, אתם מתחילים עם קבלת קורות חיים שנשלחים אליכם מכל עבר. ברוב המקרים אין לכם קשר עם המועמדים ואינכם מכירים אותם. אתם מתחילים תהליך מיון שבסופו תבחרו מועמד אחד או יותר מתוך הכרות קצרה של שעה שעתיים או במקרה הטוב יותר של מספר ימים. ההכרות תהיה תוצר של ראיונות אישיים, מבחני אישיות, מבחני דינמיקה קבוצתית ועוד אין סוף מבדקים שניתן לעשות בהתאם לתקציב שיש לכם, לזמן שאתם יכולים להעמיד לטובת הענין ולאופי הארגון שלכם. אך ההכרות האמיתית עם העובד החדש תתחיל כאשר הוא יתחיל לעבוד אצלכם. אם הבחירה שלכם היתה מתאימה ומוצלחת אתם תדעו רק לאחר מספר חודשים.
גם אני הייתי בועידת התקשורת 2009 יחד עם עוד מאות אנשים ויצאתי ממנה עם כאב ראש אחד גדול בעיקר בגלל ההמולה והרעש שגרמו לי לתחושה של חוסר אפקטיביות. מה שבאמת היה מעניין לדעתי, היא הקוטביות בין החדש לישן אשר בלטה בצורה חדה. בעוד שבאולם אחד ענקי התקשורת הישראלית ניסו להלחם בעולם שמשתנה סביבם והסבירו למה הם רלוונטים וחשובים ומדוע צריך לתמוך בהם בעיתות משבר, באולם אחר דיברו על השינוי עצמו ועל העידן החדש של המדיה החברתית.
מותו הפיתאומי של מייקל ג'קסון מילא אותי נוסטלגיה לשנות ה 80, חשתי צורך לשמוע ולהשמיע את שיריו מכל הזמנים. הדרך הקלה לעשות זאת היתה דרך Blip כשנכנסתי לראות מה קורה שם, לא הופתעתי לגלות שאני לא היחיד שחש כך. בכל מספר שניות מישהו אחר השמיע את אחד משיריו, בין שיר לשיר חשבתי שזאת יכולה להיות הזדמנות טובה לעשות לכם הכרות עם Blip, במידה ואינכם מכירים את הרשת המקסימה הזו עדיין.
נכתב ע"י: דניאל חן in לא מתוייג on
יוני 21, 2009
אם עדיין לא ברור לכם מה זה מדיה חברתית ומה תפקידה כיום, הצעירים באירן יכולים לתת לכולנו שיעור מאלף בשימוש שהם עושים בה בימים אלו. בכל רגע נתון יוצאים דיווחים על המתרחש באירן בניגוד מוחלט להנחיות ורצונו של המשטר, המידע זורם החוצה דרך פייסבוק, יוטיוב, פליקר, בלוגים וכמובן טוויטר. המדיה החברתית הפכה להיות המקור העיקרי לדיוחים מהשטח במיוחד לאחר איסור השלטונות על כתבים זרים לדווח על מה שקורה שם. כל אדם באירן יכול לשמש ככתב שטח ולדווח על המתרחש בסביבתו באמצעות הכלים הפשוטים העומדים לרשותו, פאלפון מצלמה וגישה לאינטרנט, האנשים באירן הם לא רק הסיפור הם גם האנשים שמספרים אותו
כל מי ששאלתי אותו הסכים שפרסומות זה דבר מעצבן. האם מישהו אוהב הפסקת פרסומות בשיא המתח של הסרט או רגע לפני הכרזת הזוכה? אני בספק, מדוע המנחים בטלוויזיה מתנצלים על כך שהם מעבירים אותנו לפרסומות? למה רשתות הטלוויזיה דואגות לעדכן אותנו שבעוד שתי פרסומות חוזרים לשידור ?מפני שזה ברור לכולם שזה מציק ומעצבן וזה ברור שזמן הפרסומות הפך לזמן אתנחתא כדי לעשות משהו מאוד דחוף, כמו להביא נשנושים מהמקרר או להוציא את העוגה מהתנור. אז אם זה ברור וידוע לכולם, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי מדוע המפרסמים ממשיכים להשתמש במדיה הזו? הם הרי יודעים שמטרת הפרסומת היא לכבוש את הקהל, אז למה להרגיז אותנו?
הם יודעים להשקיע מאות אלפי דולרים על הפקת פרסומת שתי שניות שתהיה שונה ומדהימה, אבל הם לא יעניקו ללקוחות שלהם משלוח חינם, כי זה עולה כסף. (אנחנו מחוסנים מפני פרסומות, פשוט תשכחו מזה) הם יודעים להשקיע משאבים עצומים בעיצוב המסעדה וכשהמסעדה מלאה הם יאמרו: "הזמנתם מקום? מצטערים אנחנו עמוסים" פשוט יוותרו עלינו במקום להעניק לנו הזמנה על חשבונם בביקור הבא שלנו. הם מקימים מחלקות שלמות של טלמרקטינג, שם עסוקים בלהתקשר ללקוחות חדשים פוטנציאלים, מה עם הלקוחות הותיקים? שכחתם אותנו? האמת שכן, כשיצאתם במבצעים חסרי תקדים ללקוחות חדשים בלבד.
המטרה שלנו: להיות הבמה והזרז לקידום דו שיח בין גופים חברות מסחריות לאנשים דרך המדיה החברתית בישראל
